דיני הוצאת ס"ת
א. [העובר לפני התיבה, נקרא בשם שליח
ציבור, אך המוציא ספר-תורה, שהוא אדם אחר, קוראים אותו אצלנו בשם חזן (אעפ"י
שבלשונות הפוסקים נזכר הרבה פעמים בשם הש"צ), על שם שהוא מראה את הקריאה
לעולה לס"ת - שכן תרגום המילה "וירא" הוא "וחזא".]. לאחר
שאמר הש"צ חצי קדיש שלאחר התחנון בשני ובחמישי, אומר החזן "אל ארך אפיים
וכו'" מעומד, בפתח ההיכל. ובכל יום ובכל מקום שאין בו נפילת פנים אומר
תמורתו "יהי ה' אלקינו עימנו וגו'" והם שלושה פסוקים (יהי וגו',
הושיעה את עמך וגו', בעבור דוד עבדך וגו') נגד שלשה מברכים שעולים ביום חול רגיל.
ובראש חודש וחול המועד מוסיף פסוק נוסף והוא "הושע ה' את עמך וגו'"
(לפני "בעבור דוד עבדך וגו'") נגד ארבעה מברכים שעולים לס"ת
בימים אלו. ובשבת פותח ואומר, "אתה הראית וגו'" ואח"כ
"יהי וגו'" ומוסיף "קומה ה' למנוחתך", "כהניך
ילבשו צדק וגו'" (לפני "בעבור דוד עבדך" וגו'")
והם שבעה פסוקים נגד שבעת מברכים שעולים לס"ת בשבת. וביום טוב משמיט את שני
הפסוקים הראשונים ופותח ואומר "יהי וגו'" וכו' חמשה פסוקים נגד
חמשה מברכים שעולים לס"ת ביו"ט. והטעם שאינו אומר ביו"ט פסוק
"אתה הראית" מפני שפסוק זה נאמר בפרשת ואתחנן על קבלת התורה והיא ניתנה
בשבת (כמבואר בגמ' שבת פח). אכן יש עוד מנהגים שונים בכל האמור אבל זהו המנהג
העיקרי. ונשאר לנו לתקן עוד מניין הפסוקים ביום הכיפורים בשחרית שהם ששה מברכין
ולכן פותח ואומר "יהי וגו'" אלא שיוסיף פסוק "הושע ה' את
עמך וגו'". אח"כ מוציא ס"ת מן ההיכל.
ב. כשמוציא החזן ס"ת מן ההיכל
מתחיל ואומר הוא והציבור "ויהי בנסוע הארון וגו'" ונושא אותו אל
התיבה, דרך צפון (כשההיכל במזרח) שהוא לימינו [על דרך כל פניות לימין], וכשמחזירו
בגמר הקריאה נושאו דרך דרום. ומחזיקו ביד ימינו, ויש נוהגים שדווקא בשעת לקיחתו
מההיכל אך בנשיאתו לתיבה מחזיקו כנגד ליבו שבשמאל [כנאמר במדרש הגדול וכ"ה
במדרש שיר השירים על הפסוק 'מימינו אש דת למו' שכשהיה הדיבור יוצא מפי הגבורה היה
יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וכו'].
ג. ומצווה על כל אדם שהס"ת עובר
לפניו ללוותו עד התיבה או לכל הפחות יעקור רגליו ארבע אמות ללוותו. ואם גם זה
א"א, יעשה כדברי המאירי בשם קצת גאונים שכשמוציאים ס"ת צריך כל אדם לכוף
ראשו ולהניע פסיעותיו מעט כנגד הספר. וכן בהחזרת הס"ת להיכל צריך ללוותו.
וראוי לנשק את הס"ת בפיו ממש, ולא די לנגוע בו בידים ולנשקם. אמנם אם אין
יכול לנשק בפיו, כגון שיש אנשים רבים סביב הס"ת, נראה שלכל הפחות ינשק
ע"י נגיעת ידו שאף אם אינו חשוב נשיקה, מ"מ יש בזה כבוד (אכן צע"ק,
כי ב'חמדת-ימים' עניני שבת כתב על הנוגעים ביד ומנשקים אותה שהוא מנהג בורות).
ד.
אח"כ
מעמיד החזן את הס"ת על גבי התיבה, ועומד משמאל לתיבה והגולל בא לנגדו מימין
כדי לסייעו ומשכיבים את הספר באלכסון ופותח וגולל למקום הקריאה ובעוד שעושה כן
אומר "גדלו לה' אתי וגו'" וכו' כמופיע בסידור [וכבר נהגו שמלבד
שבתות וימים טובים אין אומרים כל הסדר אלא מתחיל מן "הרחמן ב"ה יחזיר
שבתנו וכו'"]. כשגוללים ס"ת מוציאים אותו חוץ לתיק וגוללים אותו.
וכתב מרן שהגולל ס"ת בתוך התיק טועה. והטעם הוא שאם גוללו בתוך התיק עלול הוא
להקרע. ואעפ"י שכשגוללים חוץ לתיק אין היריעות מסודרות שזו עולה וזו יורדת
וצריך לסדרם אח"כ, מ"מ מרוויחים ג"כ שבשעת גלילתן הן רפויות ואין האותיות
משתחקות. ודרך הגלילה אצלנו באמצעות הקצוות הבולטים מהעמודים למעלה ולמטה, כידוע.
וכשהגלילה היא רק מספר דפים מועט, נוהגים לגלול בנחת בתוך התיק וא"צ להוציאו
כיון שאז אין חשש שיקרע.
ה.
ואוחז
החזן את היריעה כשמטפחת ביד ימינו ומכניסה באמצע היריעה מתחת פני הכתב ומגביה
היריעה בשתי ידיו (כאשר גם ביד שמאלו מסייע לכך) באופן שלכל הפחות 3 דפים מן הספר
ייראו (אבל אין מנהגנו להגביה כל הספר ובפרט שיש חשש שעי"ז ייפול הספר
ח"ו). ומראה פני הכתב לעומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצווה
על כולם (אנשים ונשים) לראות הכתב ולכרוע למולו. וטוב אם אפשר להתקרב לס"ת
ולהביט באותיותיו כי נמשך לאדם אור גדול ע"י שיקרא אז את האותיות היטב. וכשלא
הספיקו להגיע בגלילתם בסיום אמירת הפסוקים למקום הקריאה המנהג שמגביה החזן את
היריעה שלפניו איזו שתהיה. ובימים שמוציאים שניים או שלשה ס"ת, מנהגנו שאין
מגביה להראות פני הכתיבה לעם אלא בראשון בלבד. וכשמגביה החזן את היריעה אומר:
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" והקהל אומרים אז בעת שכורעים:
"בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". ונוהגים להושיט יד ימין
כלפי הס"ת כשכף היד פשוטה ג"כ ומנשקים ראשי האצבעות (ויש לזה סמך ממדרש
במדבר עה"פ "ודגלו עלי אהבה") משום חיבוב מצווה שכאילו נקלטה בה
קדושה.
(עפ"י
שע"ה)