א.
אין
שיעור קצוב מן התורה לחיוב נתינת צדקה. אך תיקנו חז"ל שלא ימנע אדם
מליתן פחות משלישית השקל בשנה (שהם 256 פרוטות ופרוטה היא אחד מארבעים של
"גרם" כסף צרוף ונמצא שהוא יותר מ- 6 גרם). ומדה בינונית לתת אחד
מעשרה מנכסיו, וזהו הנקרא "מעשר כספים". ונתינת פחות ממעשר,
נקראת "עין רעה". ומצוה מן המובחר שיתן עד חומש מנכסיו אבל יותר מחומש
לא יבזבז, כתקנת אושא, שלא יצטרך לבסוף הוא עצמו לבריות אלא כגון במקום שיש פיקוח
נפש. אך לא יבזבז את כל נכסיו ויעני, שאין זה חסידות אלא שטות [אומנם בשעת מיתה
יכול לבזבז עד שליש ויש אומרים עד מחצה (הגהת הרמ"א ו"אהבת חסד"
לח"ח)].
ב.
"מעשר
כספים" זה אינו חובה מן התורה ואף לא מדרבנן (כן הסכימו הרבה אחרונים וזוהי
ג"כ דעת רבינו הרמב"ם ומרן השו"ע). אבל היא הנהגה טובה. [אכן
בקהילותינו לא היה מנהג זה כידוע לפי רוב הדוחק וגודל העניות של רוב הציבור ורק
אצל חלק מקהילות האשכנזים ובפרט בארץ אשכנז היא גרמניא (ובנו של השל"ה בספרו
"ווי העמודים" כתב: "משבח אני את האשכנזים המעשרים מעותיהם ונזהרים
במצוה זו במאוד מאוד, והיא שעמדה להם שיורשים ומורישים נכסיהם לדור ודור").
אמנם בזמנינו נתפשטה הנהגה חשובה זו להפריש מעשר כספים (ויש חומש) אצל רבים מן
החרדים לדבר ה' וגם מבני קהילותינו] ולא עוד אלא שמובטח לו שיזכה על-ידה למעלת
העושר [ובשם הגר"א אמרו שהשומר מעשר מובטח מן ההיזק והשומר חומש מובטח לשכר].
(והגר"י רצאבי שליט"א מציין בהערה: "ושמעתי כי הרי"מ ז"ל,
שהיה בתימן סוחר עשיר ובעלותו לארץ ישראל ירד מנכסיו, לא חזר לעשרותו אלא לאחר
שקיבל על עצמו הנהגה זו. ולא עוד אלא שהיה מפריש חומש מנכסיו"). ויש למעשר
אסמכתאות ורמזים מן התורה. ויש למעשר סוד ויסוד ולכן יזהר שלא להוסיף עליו ולא
לגרוע ממנו בשעת נתינה ואם נותן יותר יכוין שהוא צדקה בעלמא ולא בתורת מעשר או
חומש.
ג.
כיצד
מפריש? בשנה ראשונה מפריש מן הקרן מעשר. מכאן ואילך, יתן מעשר מהריווח שהרויח כל
שנה (חוץ מצרכי ביתו - לדעת בעל קיצוש"ע וכן כמה מן האחרונים המקילים בזה).
וכן בחומש. וטוב שיתנה בתחילה שנוהג כן "בלי נדר" וגם שאין בכוונתו
לנהוג כן לעולם. וכן שיוכל לתת מהמעשר לכל ענייני צדקה, ודבר מצווה. ועוד יתנה שאם
יתברר שנתן יותר יוכל לנכות מהחשבון של השנה הבאה. וכדי שלא ישכח ויטעה נכון לרשום
בפנקס פירוט כל הרווח לאחר ניכוי כל ההוצאות וסך כל הנתינות לצדקה. ויחלק הכסף תיכף
אם אפשר.
ד.
הפרשה
זו היא מכל מה שמרויח האדם. כגון מעסק או סחורה וכן ממשכורת כשכיר או תמורת מלאכה
שעשה וכן אפילו ממציאת כסף או ירושה שקיבל (ואף שעישרוה הבעלים מקודם כיון שעבר
לרשותו צריך גם הוא לעשר), וכל כיוצא באלו. וגם מי שמקבל כסף במתנה לקנות בו דבר
מסוים לעצמו או לבני ביתו צריך להפריש כי הנותן אינו מקפיד על זה כל-כך. ויש
מחמירים שצריך החתן לתת מעשר מהנדוניא שמכניסה לו הכלה וכן מהמתנות הכספיות
שמקבלים בני הזוג לחתונה, ואף מן הכסף שקיבלו מהוריהם לקניית דירה וכדומה. [ויש
סוברים שלא רק מכסף ממש אלא גם משווה כסף צריך לעשר וכן מבואר ב"מנורת
המאור" למהר"י אבוהב זצ"ל (סוף פ' קל"ב) "ליתן מעשרות
כראוי מכל מה שיבוא לידו בשום ענין בעולם" ובזה מולחו לממונו ומוסיף
עליו אלף פעמים].
ה.
עיקר
המעשר ניתקן לחלקו לעמלי תורה אמנם קרוביו העניים קודמים להם ואפילו בניו ובנותיו
הנשואים כשאין להם כדי פרנסתם. ויכול להשתמש במעשר כספים להכנסת כלה או לחולים וכן
לבניית בתיכ"נ ומקוואות וכיו"ב מצרכי הציבור אך לא לחפץ של מצוה עבורו
כגון תפלין ואתרוג (ולתוספת של ההידור יכול להשתמש ממעשר). ואף לא ל"מתנות
לאביונים" בפורים כיון שזו חובה נפרדת. וי"א שמותר לקנות במעשר עליות
לתורה או שאר מצוות בביהכ"נ ובלבד שיתכוין בשעת קנייתו שישלם מן המעשר. ויש
מתירים אף כל דברים של מצווה אם לולא המעשר לא היה יכול לעשותם.
(עפ"י
שע"ה חלק יור"ד)