א. טעם תקנת נט"י הוא מפני סרך
תרומה, כיוון דידים עסקניות הן
ונוגעות בכל דבר. ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכים
ליטול ידיהם קודם מדברי סופרים כדי שלא יטמאוה בנגיעתן, כיון שהידיים שניות לטומאה
הן ושני עושה שלישי בתרומה, לכן גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור
לאכול עד שייטול ידיו כדי שיהיו רגילים הכהנים בזה. וגם בזה"ז לא בטלה תקנה
זו כדי שיהיו ישראל רגילים לאכול בטהרה כשייבנה ביהמ"ק ב"ב. ועוד טעם
לנטילה משום נקיות וקדושה ככתוב "והתקדשתם והייתם קדושים". וצריך ליזהר
מאד בנט"י שכל המזלזל בה חייב נידוי ונעקר מן העולם. דהיינו, שנעקר מעולם
הטהרה ונדבק בעולם הטומאה ב"מ (הר"ש שבזי בחמ"י).
ב.
החיוב
ליטול ידיים הוא דווקא כשבא לאכול פת על דעת שיעור כביצה דהוי אכילת קבע ובפחות
מזה אין מברך על הנטילה. [ובפחות מכזית כתוב בשו"ע שיש מי שאומר שא"צ
נטילה והאחרונים הביאו מחלוקת בזה והכריעו שנכון ליטול בלא ברכה (ויעויין מ"ש
בשו"ע המקוצר סימן כ"ז הערה א')].
ג.
נט"י
צריכה להיות דווקא מן הכלי ושיהיה שלם לגמרי. גם צריך שתהיה מכח גוברא ושיבואו
המים על היד בלא הפסק אך אין צורך בשפיכה אחת ולכן אין מניעה ליטול מכלי שפיו צר
כגון בקבוק. ונכון לשפוך על כל יד שתי פעמים (שו"ע המקוצר).
ד.
יקדים
ליטול תחילה יד ימין אם נוטל ידיו אחת אחת. וכשהשמש מביא מים ליטול למסובים
כמנהגנו בסעודות גדולות, המנהג להגיש את שתי הידים כאחת. ורבים נוהגים לחברן מן
הצד כשגב הידיים כלפי קרקע באופן שנעשים ככלי קיבול והשמש מערה המים לתוכן ומשם
מעבירים את המים לשאר חלקי הידים שלא הגיעו אליהם המים. [מנהג זה נתפשט בכל גלילות
תימן ומיסודו של מהר"י ונה זצ"ל עפ"י הזוהר שצריך למלאות חפניו מים
ולכווין שיהיו עשר ספירות משפיעים טובה וברכה לכנס"י הנקראת בריכה לכן צריך
לעשות חפניו כדמות בריכה וכו' (שו"ע המקוצר שם בהערה י' יעויי"ש
באורך)]. וכשרבים מסובים נוטל הגדול שבחכמה ידיו בראשונה.
ה.
אחר
שנטל שתי ידיו טוב לשפשפן יחד [וכ"כ הרמב"ם בפי"א ממקוואות שכל
הנוטל צריך לשפשף], אח"כ מגביהן נגד ראשו וקודם הניגוב מברך
אקב"ו ענט"י. ואעפ"י שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן דהיינו
קודם עשייתן מ"מ תיקנו לברך אחרי הנטילה כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם.
ועוד שניגוב הידים הוא מן המצווה ושייך עדיין להקרא קודם עשייתן. וכן המנהג
פשוט כהסכמת רוב רבוותא דלא כהרמב"ם. ובדיעבד ששכח וניגב יכול לברך
כ"ז שלא בירך המוציא. [אכן לא יברך בזמן הניגוב דאסור לעשות שום דבר בשעת
ברכה] וצריך לנגב היטב קודם שבצע שהאוכל בלא ניגוב כאוכל לחם טמא.
ו.
העושה
צרכיו קודם האכילה שצריך ליטול ידיו קודם ברכת אשר-יצר וגם צריך ליטול ידיו
לסעודה, המחוור והנכון שהנטילה תהיה כדין ועולה לשני החיובים. יברך תחילה
ענט"י ואח"כ אשר יצר ואין בזה משום הפסק משום דהכל לצורך טהרת ידיים
והוי כ"גביל לתורא" שמותר לומר אז [ואף לכתחילה יכול לנהוג כן אם קשה לו
ליטול פעמיים. (יעויין מ"ב בסימן קס"ה ושו"ת "פעולת-צדיק"
ח"ב סוס"י נ"ט)].
ז.
מי
שבאמצע הסעודה נגע בגופו במקומות המכוסים או שחיכך בראשו או שהשתין או שעשה צרכיו
צריך ליטול ידיו כדין פעם שנייה אבל לא יברך שוב.
ח.
האוכל
דבר שטיבולו במשקה אעפ"י שאינו נוגע במקום המשקה, צריך ליטול ידיו תחילה כדין
נטילה לפת, וג"כ מברך ענט"י למנהג הבלדי כדעת הרמב"ם וכמו
שפסק מהרי"ץ. ולפי השאמי נוטל בלא ברכה כדעת השו"ע. שבעה משקין
הן: יין, דבש-דבורים, שמן זית, חלב, טל, דם של בהמה חיה ועוף (כשאוכלם לרפואה משום
פיקו"נ), מים. אבל שאר מי פירות אין להם דין משקה לענין זה. ואם נתערב מים
במשקה ואפילו כל שהוא - י"א שהכל נחשב משקה (כה"ח כהרמב"ם ודלא
כהראב"ד שסובר שהולכים אחרי הרוב. אכן לענין ברכה איכא למיחש ולהחמיר). ורוק
אינו משקה.
ט. המטבל פת הבאה בכיסנין כגון עוגה
או ביסקויט, במשקה, צריך נטילה. אך אם המשקה מבושל כגון תה או קפה ייטול בלא ברכה,
כיוון שי"א שנגרע המשקה ע"י הבישול וא"צ נטילה. וכן כשהמשקה אינו
בפני"ע ומטבל בו אלא הוא באוכל או עליו ועדיין הוא לח כגון פירות הרחוצים
במים י"א שא"צ נטילה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכן המנהג. והמחמיר,
עכ"פ לא יברך. [משקים שנקרשו או נקפאו עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח אינם
נחשבים משקים].
י.
מי
שנטל ידיו לצורך דבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם עלתה לו הנטילה
ואפי' לכתחילה, כיון שדין הנטילות שווה (חוץ מהברכה כדלעיל). אך בנטל סתם שלא
ע"מ לאכול ואח"כ נמלך לאכול אין עולה לו דבעינן נטילה לשם קדושה.
(עפ"י
שע"ה)