מהלכות נפילת פנים וידוי ותחנונים

א. לאחר חזרת הש"צ תפילת י"ח, נופלים הציבור על פניהם. למנהג הבלדי - מיד, שלא להפסיק בין שמונה עשרה לתחנון. ובשאמי - אומרים וידוי וי"ג מידות קודם הנפילה. ובבלדי א"א וידוי וי"ג מידות רק בשני וחמישי אחרי הנפילה לפני תיקון "והוא רחום" וכן בתעניות באמצע הסליחות. [המנהג הקדום היה לומר גם בב' וה' נפילת פנים בלבד כבשאר הימים ולא אמרו וידוי ולא תיקון שני וחמישי. אח"כ נהגו לומר בבו"ה הוידוי והתיקון קודם נפילת פנים ובא מהרי"ץ והנהיג ליפול תחילה. וז"ל מהרי"ץ ב"עץ חיים": "הנהגתי שגם בשני ובחמישי ליפול תיכף ומיד אחר סיום הש"ץ "שים שלום" כמנהג הקדמון. ואחר סיום נפילת פנים מגביהין ראשם ומתחילין אל מלך וכו' וכל סדר התיקון עד סופו ואבינו מלכנו וכו' וקדיש ודרך זה נכון מאוד וכו'.]. במנחה לא נהגו לומר וידוי אפילו בשאמי שאומרים וידוי בשחרית כל יום. והמתפלל עם ציבור שמנהגם להתוודות אז יכול לעיין בפירושים שבסידור או בדינים ויותר טוב שיתבונן בעניין הוידוי, בעמידה כמותם, אך לא יאמרנו עמהם. וכשהם עונים י"ג מידות יאמר עמהם (הגר"י רצאבי שליט"א בהערה לשו"ע המקוצר סי' נ').

ב. אסור להפסיק בשיחה ובדברים אחרים שאינם של תפילה בין התפלה לנפילה.

ג. נפילת אפים צריכה להיות מיושב דווקא לפי דעת חכמי הקבלה, אך בשעת הדחק יוכל ליפול גם מעומד. ואף הש"צ ישב ויפול על פניו הוא וכל הציבור עמו, כפי שכתב הרמב"ם וכן מנהגנו פשוט.

ד. מנהגנו שנפילת פנים לעולם היא בנטיית הגוף לצד שמאל ממש כנגד הזרוע (כמעין רביצה - שו"ע המקוצר). בין בשחרית בין במנחה ודלא כרמ"א שסובר בשחרית ייפול על צד ימין משום התפילין. והמנהג ג"כ לכסות אז את הפנים בטלית כדי שיכוין בה ביותר ולא יסיח דעתו. [ואם אין לו טלית יכסה בבגד וכיו"ב (שם)]. ובזמננו, רבים אינם עושים צורת הנפילה כראוי ויש לעוררם על-כך.

ה. כל אחד אומר לעצמו נוסח הנפילה בלחש. אך בשאמי אומרים אז את "מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא" עד סופו, ובבלדי נוסח המתחיל "לפניך אני כורע ומשתחווה וכו' " [שהם פסוקים מלוקטים או בדומה להם]. וכשמסיימים זוקפים את הראש ואומרים יחד "אבינו מלכנו אתה וכו' ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו' " והכל במיושב.

ו. מנהגנו שנופלים נפילת פנים אפילו במקום שאין שם ספר-תורה ואפילו בינו לבין עצמו.

ז. נוהגים שאין נופלים נ"פ כל שבעת ימי האבילות ב"מ כשמתפללים בבית האבל, אך אם בא האבל לביהכ"נ אין הציבור נגררים אחריו אלא הוא בלבד אינו נופל על-פניו.

ח. וכן נוהגים שאין נופלים נ"פ בביהכ"נ שיש שם מילה או שאחד מבעלי הברית מתפללים שם אף שהמילה תהי' במקום אחר. וכשמתפללים מנחה בבית התינוק קודם סעודת הברית ג"כ אין נופלים על-פניהם, אך אם מתפללים לאחר ברהמ"ז, נופלים. אומנם אבי הבן הסנדק והמוהל שהם שלשת בעלי הברית לא יפלו אף לאחר ברהמ"ז משום דיו"ט שלהם הוא. גם בביהכ"נ שיש שם חתן בכל שבעת ימי המשתה שלו נוהגים שלא ליפול אם החתן הוא בחור או הכלה בתולה, אבל אלמון שנשא אלמנה דווקא בתוך שלשה ימים לנישואין.

ט. כן נוהגים שאין נופלים באלו הימים: במנחת ע"ש ויו"ט, בראש חודש, בט"ו באב, בט"ו בשבט, בשמונת ימי חנוכה, בפורים (כקטן כגדול) שני ימים, ובמוקפין - בט"ז באדר כשחל פורים בשבת, בי"ד באייר (פסח-שני), בל"ג בעומר, בכל חודש ניסן, בער"ה (ובאשמורת נופלים), בעיוה"כ (גם באשמורת), ממחרת יוה"כ עד סוף חודש תשרי, מר"ח סיון עד י"ב בו ועד בכלל. ובכל אלו אין נופלים ע"פ גם במנחה שלפניהם חוץ מער"ה ועיוה"כ שנופלים במנחה שלפניהם.

י. הוידוי צריך לאומרו בעמידה ובכפיפת קומה [ואין להישען אז על דבר שאם יינטל אותו הדבר, יפול. ולכן אם אינו יכול בלא להישען יותר טוב שיעמוד זקוף כי העמידה מן הדין משא"כ כפיפת הקומה (הגר"י רצאבי - בשו"ע המקוצר בהערה)], הש"צ אומרו בקול רם והקהל עימו בלחש. ובכל מלה מן הוידוי יכה ביד ימינו על ליבו (מהרי"ץ בשם האר"י).

יא. אל מלך וי"ג מידות שאחר נפילת פנים מנהגנו לאומרם מיושב ורק שלאחרי הוידוי אומרים אותו מעומד מפני שכבר עומדים מהוידוי שלפניו וממשיכים לעמוד בתיקון "והוא רחום" שאחריו. ויש מהשאמי שעומדים תמיד.

יב. בשני ובחמישי שהם ימי רצון (כי בארבעים יום של קבלת לוחות שניות עלה משה רבנו ביום ה' וירד ביום ב') מרבים בהם בתחנונים ואומרים סדר תיקון והוא רחום וכו' מעומד, [וז"ל אור הישר: ידוע שוהוא רחום כנגד י"ח ברכות וע"כ יש לאומרו בקירוב רגליים זא"ז כמו תפילת י"ח (מט"מ) וישר הוא עכ"ל. (מהרי"ץ)]. וצריך לאומרו בכוונה ובמתינות [והאומרו בכוונה כאילו קרא ק"ש באותיותיה (מהרי"ץ בשם ס' זכירה)]. ומנהגנו שהש"צ אומרו בקול רם והקהל עמו בלחש. ומי שאינו אומרו (מעומד) עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר. ומ"מ במקומות שנוהגים לדלג ולהתחיל מן "הפותח יד בתשובה וכו' " מפני שממהרים למלאכתם א"צ למחות בידם וראוי ללמדם שעדיף שידלגו פיסקת "אל תעש עימנו כלה" והתחינה לשני וחמישי ואל תקצוף (וכן בשאמי ידלגו אנשי אמונה ותמהנו מרעות וכו'), כדי שיספיקו לומר תיקון והוא רחום שהוא העיקר.

יג. בכל הימים שאין נופלים על פניהם אין אומרים תיקון והוא רחום ולא את הוידוי ושאר התחנונים. וכן הפתיחה שאומר החזן להוצאת ס"ת בפתח ההיכל בשני ובחמישי - "אל ארך אפים וכו'", אומר תמורתו יהי ה' אלהינו עימנו וגו'.