מהלכות נשיאת כפיים
א.
מצוות עשה מן התורה לכהנים שיברכו את עם ישראל. וכל כהן
שאינו עולה לדוכן (פירוש מקום גבוה כעין איצטבא) [כשקוראים אותו דווקא, שנאמר:
"אמור להם" ותרגם אונקלוס "כד תימרון להון"]. עובר בעשה.
אא"כ יש בו אחד מהדברים הפוסלים אותו. ואין נשיאת כפיים בפחות מעשרה והכהנים
מן המנין, שגם הם בכלל הברכה שנאמר: "ואני אברכם". אך אין להקפיד שיהא
שם ספר תורה בדווקא. ומנהגנו פשוט שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום ויום (בשחרית מוסף
ונעילה, ובמנחה של תעניות חוץ מכשחל בער"ש).
ב.
מנהגנו כדעת הרמב"ם שכיון שנטלו הכהנים את ידיהם בבוקר
לתפילה ואינם יודעים להם שום טומאה אינם צריכים לחזור וליטול, ואפילו במוסף וכן
במנחת התעניות (דאין לחוש להיסח הדעת דא"כ כל הציבור נמי). אך מכל הפוס' משמע
שהרמב"ם בא להקל והמחמיר כדעת
שאר פוס' תע"ב היכא דליכא חשש יוהרא. ובפרט בזמנינו שהמים מצויים בשפע ולכן
נתפשט כן המנהג [ועוד, שבמדרש הזוהר מפורש כן שצריך הכהן נטילה להוסיף קדושה על
קדושתו ושהלוי יצוק מים על ידיו ומביאו הב"י]. וביוה"כ ובת"ב במנחה
המנהג שסומכים על הנטילה בבוקר וא"צ עד הפרק.
ג.
אסור שיעלו הכהנים לדוכן במנעלים או בסנדלים, אך אם מחמת
חולי מותר. וטוב ליזהר להצניעם תחת הספסל וכדו' מפני כבוד הציבור. ולא ישתה הכהן
יין או משקה משכר קודם נשיאת כפיו.
ד.
בשעה שהכהנים מברכים את העם לא יביטו העם אנה ואנה ולא
יסיחו דעתם, אלא עיניהם ישיתו לנטות בארץ או יעצמו אותן כבתפילה ויכוונו לברכה.
ויהיו פניהם אל הכהנים אך לא יסתכלו בהם, ועל כן יש מקומות שנוהגים הכהנים לשלשל
את הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית. אך ברוב המקומות נוהגים שמשלשלים את הטלית גם
על ידיהם כדי שלא יסתכלו העם בהם ויסיחו דעתם. והציבור אינם מכסים פניהם בטלית אך
עכ"פ נזהרים שלא להביט בכהנים. אבל יש מקומות שגם הכהנים אינם מכסים אפילו את
פניהם [וזהו המנהג הקדום שהיה נהוג עד הדור האחרון בביהכ"נ של מהרי"ץ
בעי"ת צנעא וכדעת היעב"ץ כמובא בסידורו שנודע יותר בשם "בית
יעקב". ויש שסברו שמנהג זה אינו אלא אצל אנשי הכת שחידשו לעצמם
מנהגים מקרוב ולא היא, ואפילו בבתי-כנסיות אחרים נתפשט מנהג זה וגם בבתיכ"נ
של השאמי גילו ידיהם רק נתווכחו על כיסוי הפנים (שע"ה בהערה ט"ז בסי' כ'
יעויי"ש )].
ה.
הציבור צריכים לעמוד בשעת נשיאת כפיים כמו בחזרת התפילה
כולה [כן הוא המנהג וכ"כ בתרגום "שיר השירים" "וקהלייך
קיימין אפין באפין כל קביל כהניא וכו'". ומקצת דמקצת מהשאמי
נוהגים לשבת אז, עפ"י שטחיות לשון הזוהר]. ואין לומר אז שום פסוק בשעה
שהכהנים אומרים את התיבות (אא"כ ראה חלום כמ"ש בשו"ע סימן
ק"ל) רק צריך לשמוע את הברכה מפי הכהנים.
ו.
העם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, אא"כ היו אנוסים,
אבל העם שמן הצדדים לפניהם נכללים. ואם מקום הדוכן שבו עמידת הכהנים בולט מן הכותל
המזרחי ועומדים שם מן הקהל נחשב כצדדים שאחורי הכהנים וצריכים הם ללכת משם ולעמוד
במקום שיהיו לפחות מן הצדדים שלפני הכהנים וגם אם אי אפשר שאנוסים הם, לפחות יהפכו
פניהם לצד הכהנים.
ז.
וזהו סדר נשיאת כפיים למנהגנו: כשהש"צ מתחיל
"רצה" נעקרים כל הכהנים שבביהכ"נ ממקומותיהם לעלות לדוכן. ובדיעבד יכולים לעקור רגליהם עד סוף
ברכת רצה. ואחרי שאמרו מודים דרבנן עם הקהל בלחש מוסיפים לומר עוד בלחש תפילה ומאריכים
עד שהש"צ מסיים לומר ברכת 'הטוב שמך ולך נאה להודות' כדי שיענו הציבור אמן גם
על תפילתם. וגם הכהנים עונים אמן על ברכת הש"צ. ואז קורא להם הממונה מן הקהל
"כהנים" [ולא הש"צ, מטעם הפסק. אך כשמתפללים תפילה אחת הקהל עם
הש"צ נראה שיכול גם הש"צ עצמו לקרוא להם ויש נוהגים שבאופן זה אין
קוראים "כהנים" כלל (שע"ה בהערה)]. וכשאין בביהכ"נ רק כהן אחד
אין הממונה קורא לו "כהנים" אלא הוא מתחיל מעצמו את הברכה. אך אם יש עמו
כהן קטן מנהגנו כדעת הפוסקים שקורא להם כן. [וקטן אינו עולה בפני עצמו אא"כ
יש כהנים גדולים עמו משום חינוך] והם פותחים לברך כולם יחד בקול רם, ועונים הציבור
אמן [ואפילו בתפילה אחת בלא לחש תחילה אין בזה משום הפסק], וגם הש"צ עונה אמן
אפילו אם מתפלל על-פה. ואחרי גמר הברכה הופכים הכהנים פניהם כלפי העם. ומתחילים
הכהנים מעצמם לומר תיבת "יברכך" כדי שלא להפסיק בין הברכה לתיבה
הראשונה. ומנהגנו שאפילו כשאין אלא כהן אחד ממש הדין כן. ומשם ואילך הש"צ
מקרא אותם מלה במלה כדי שלא יטעו ובמלה הראשונה אין חשש זה. והקירוי יהיה בקול רם
ובשווה לקולם וכנגינתם. ושלש נגינות לברכת כהנים: בחול - קצרה, ובשבת ויו"ט
ארוכה ומסולסלת, ובימים נוראים - כנעימת תפילות הימים הנוראים. ואחר כל פסוק עונים
הציבור אמן [וגם כשמתפללים תפלה אחת, אך הש"צ אינו עונה אמן על הפסוקים שמא יתבלבל עי"ז ולא ידע מה
לומר אח"כ, אך אם סידור פתוח לפניו רשאי ]. ואז ממשיך הש"צ ואומר שים
שלום וכו'. והכהנים הופכים פניהם כלפי ההיכל ועומדים בדוכן עד שיגמור התפילה
ואומרים אז בלחש "עשינו מה שגזרת עלינו" וכו' ומאריכים עד סיום
"המברך את עמו ישראל בשלום", כדי שיענו הציבור אמן גם על תפלתם, וחוזרים
למקומותיהם.
ח.
אם אין כהן כלל בביהכ"נ, כשמגיע
הש"צ ל"הטוב שמך ולך נאה להודות" אומר:"אלוקינו ואלוקי
אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו' כאמור יברכך וגו'" ובסיום כל
פסוק נוהגים שעונים הציבור "כן יהי רצון" ולא אמן. ואח"כ מוסיף
פסוק "ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם". ובזמן שאין מתפללים לחש
תחילה אלא תפילה אחת, אינם עונים כלום על הפסוקים משום הפסק. [ובאמירת הפסוקים
יסתכל הש"צ כשאומר "יברכך" לצד ההיכל, "וישמרך" לימינו.
ב"יאר ה'" לצד ההיכל, "פניו אליך ויחונך" לשמאלו.
ובאמירת פסוק "ישא וגו'" - כלפי ההיכל.
ט.
יש מצריכים להשתדל שהש"צ לא יהיה כהן [משום שכתוב
"אמור להם" מכלל שאין המקרא מהם] ואין מנהגנו כן, אלא מזמינים גם כהנים
בתורם כפי סדר ישיבתם בביהכ"נ. ואם הש"צ כהן מנהגנו שעולה לדוכן גם כשיש
עוד כהנים [ובברכת רצה עוקר רגליו והולך לדוכן כשמסיים "ולך נאה
להודות", נושא כפיו וחוזר לתיבה ומסיים "שים שלום" כפי ההלכה].
וציבור שכולם כהנים אם אין שם אלא עשרה כולם עולים לדוכן. וברכתם לאחיהם שבשדות,
והנשים והטף עונים אמן. ואם יש יותר מעשרה, היתרים מעשרה יעלו לדוכן והעשרה ישארו
לענות אמן.
י.
כהן שנשא את כפיו והלך לביכ"נ אחר יכול לעלות גם שם
לדוכן ולברך אעפ"י שיש שם כהנים אחרים. ואם אינו רוצה, אף ששומע שקוראים
"כהנים" אינו עובר בעשה כיון שכבר עלה. ואם יש לו מום בפניו או בידיו או
כל דבר שהציבור מסתכלין בהם לא ישא את כפיו אא"כ במקום שהמנהג לכסות בטלית או
במקום שמכירים אותו, או שאין בזה שינוי בולט. ועילג שאינו מחתך האותיות היטב לא
ישא כפיו אלא במקום שכולם כמותו ויש מקילים כשהוא רגיל בינינו ויודעים כולם שמבטא
כך ועפי"ז נהגו להקל בזמנינו שכהנים אשכנזים או ספרדים מזדמנים לבתי כנסיות
דידן ונושאים כפיהם אעפ"י שמבטאם משובש מאוד כידוע, מ"מ כיון שקריאתם
מובנת לנו מותר. וכל כהן שאינו נושא כפיו יצא קודם "רצה" מביהכ"נ
עד שיסיימו.