מהלכות סעודה
א.
על
לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן מברכים לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון.
אך מאפה שהוא בגדר פת הבאה בכיסנין אם אוכל ממנו כשיעור קביעות סעודה אזי חייב
בנט"י בברכה ולברך עליו המוציא וברהמ"ז [פת הבאה בכיסנין - יש
או' פת כעין כיסים דהיינו ממולא. ויש או' שהפת נילושה בשמן או בדבש וכדו', אפי'
שעירבו בה גם מים. ויש מפרשים שנכססת. והמחלוקת בפירוש בלבד וכולם מודים שלמעשה
בכל אחד מהאופנים הנ"ל אינו נחשב לחם וברכתו בורא מ"מ ועל המחיה כיון
שאין רגילים לקבוע סעודה עליהם].
ב.
המצות
הרגילות בזמנינו שהן יבשות וקשות, ברכתן המוציא בכל ימות השנה ולא רק בפסח. ואפילו
בלא קביעות סעודה ואפילו באכילת כל שהוא, כיון שדרך העולם לאכלם לשם שביעה וסעודה
ממש [אעפ"י שנכססות וכפי' שלישי דלעיל]. והוא הדין לחלות מתוקות מעט שעושים
בזמנינו לכבוד שב"ק וכדו' [אעפ"י שנילושו עם סוכר וכיו"ב וכפי' שני
דלעיל], מ"מ הדרך לאכלם בתורת לחם ולכן ברכתן המוציא (שו"ע המקוצר סי'
ל"ד לגר"י רצאבי שליט"א).
ג.
שיעור
קביעות סעודה משערינן ברוב בני"א. ועפי"ז י"א שצריך ליזהר שלא
לאכול אלא או פחות מכמות 3 ביצים (כ - 173 גרם), או מארבע ביצים (כ - 230 גרם)
ומעלה שאז ברור שברכתן המוציא וברהמ"ז ואפילו אינו שבע (וכ"ה מנהג
הספרדים). אך לדידן העיקר לדינא כדעת הסוברים שהשיעור הוא כפי רגילות רוב
בני"א לאכול בסעודת צהריים או ערב לישבוע אז דינו כלחם ואף אם הוא
אינו שבע. ואם אוכל פת זה עם ליפתן (דהיינו דבר המלפת את הפת) שיעורו ג"כ
באחרים האוכלים אותו בלפתן אם היו שבעים. וכשאוכל בלא ליפתן שיעור קטן והוא שבע
ואחרים שבעים בשיעור כזה רק עם ליפתן הוי ליה דין לחם. וזקנים או
ד.
נערים
שאכילתם מועטת לפי טיבעם השיעור כפי קביעות סעודה דידהו. וירא שמים יצא מן הספק
ולא יאכל מפת הבאה בכיסנין אלא או פחות משיעור ג' ביצים או כשיעור סעודה קבועה
כנזכר.
ה.
נראה
לומר שכל זה משהגיע זמן סעודת צהרים ואילך עד סוף הלילה, אבל באכילה ראשונה שביום
גם בפחות מהשיעור דלעיל צריך לברך המוציא וברהמ"ז שמודדים בזה לפי הכמות
המועטת שרגילים לפת שחרית (שו"ע המקוצר שם).
ו.
פרוסות
לחם גמור שבישלן על האש בתוך מרק (פתות) וכיו"ב, אפילו נשתנה צורת הלחם מהן,
אם יש בפרוסות כזית, כל דין לחם עליהן. ואפילו רק אחת מהן כזית, מברך עליה המוציא
ופוטר השאר. וכשאין באף פרוסה כזית אף שע"י הבישול גדל נפחן ויש עתה
בכ"א כזית או שנדבקו לגוש גדול אין בזה דין לחם ואף אם יש עליהן עדיין תואר
לחם, ואפי' קבע סעודתו עליהן.
ז.
מנהגנו
כדעת המקילין (רבינו הרמב"ם וסיעתו) שמותר להפסיק אפילו בדיבור שאינו מצרכי
הסעודה (וכש"כ שאין חוששים להפסק כדי הילוך כ"ב אמה) ובתנאי שאין מסיחים
הדעת משמירת הידיים ולכן נוהגים להניח במשך כל זמן זה את ידיהם אחת על חברתה.
ח. מצווה להביא על השולחן מלח קודם
שיבצע ויטבל פרוסת המוציא במלח (ג' פעמים לדעת המקובלים), מפני שהשולחן דומה למזבח
והאכילה לקרבן ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח".
(עפ"י שע"ה)