סדר אירוסין ונישואין

הלכות אירוסין ונישואין בקיצור

מתוך הספר טופס כתובות (מִדף ש"נ)

א. המנהג שפני הכלה מכוסים בבגד שאינו שקוף ממש, אלא באופן שהיא רואה ואינה נראית:

ב. לא נהגו שהחתן עם שושביניו הולכים לכסות פני הכלה:

ג. יש להקפיד מאד שלא יכנסו כלל נשים אצל הגברים גם בזמן החופה. והיה מחניך קדוש:

ד. הקניין עושים בשעת קריאת הכתובה לפני תיבת "וקנינו":

ה. מנהגינו לעשות הייחוד, מיד לאחר שבע ברכות, דלא כמנהג הספרדים:

ו. אין מנהגינו שהחתן אוחז את הכלה בידו ומוליכה לחדר הייחוד, ואדרבה נחשב זה אצלינו לגנאי ופריצות:

מנהג גרוע נתפשט בזמנינו, לומר את השירה לפלח הרמון תוך כדי שהכלה באה לחופה. ובאופן זה מתפרשים הדברים האמורים בשירה זו, כמכוונים אליה חלילה. תצילינה אזניים משמוע. ואין הכוונה אלא על השכינה, שמחבר השירה הקדוש, משתוקק ונכסף אליה, באמרוֹ לבבי ולבבה באהבה נקשרו, אני ארבה מוהר תנו לי העלמה, וכדומה. על כן צריך לבטל זאת, ולהנהיג מחדש לומר אז את השירה בא לשלום חתן וכו' גם שְׂמח בכלה וכו', וכדלקמן. ואת השירה לפלח הרמון אפשר לומר בזמן אחר. יב"ן:

קודם הברכות, בזמן שהחתן והכלה באים, יאמר המשורר פיוט זה

בּוֹא לְשָׁלוֹם חָתָן ג"פ וּשׂמְחָה בַּמַּתָּן:

בּוֹא בְּמַעגַּל* צֶדֶק אִישׁ מְחַזֵּק בֶּדֶק

הוֹד כְּכוֹכַב שַׁחַק נִין מְכֻנָּה אֵיתָן:

לֵך בְּשִׁיר וּתהִלָּה קוּם קְדַם בִּסגֻלָּה

גַּם שְׂמַח בַּכַּלָּה בּוֹא לְגַן הַבִּיתָן:

יִיטְבָה לִבֶּךָ בֵּין בְּנֵי עַמֶּךָ

יַעֲנוּ אַשׁרֶיךָ שׁוֹמְרֵי מִשׁמַרתָּן:

בֵּיתְךָ יִבָּנֶה תִּשׁאֲלָה תֵּיעָנֶה

קִנְּמָן עִם קָנֶה מָר דְּרוֹר מִקטַרתָּן:

גַּם וְתִראֶה קוֹמָה לַמְּנוֹרָה דּוֹמָה

אוֹר כְּאוֹר הַחַמָּה אֵשׁ סְבִיב מַחנוֹתָן:

צוּר תְּהַלֵּל לִשׁמוֹ יַראֲךָ אֶת נָעמוֹ

אָז תְּהֶא כִּשׁלֹמֹה אוֹ כְּאָחִיו נָתָן:

וּשׁמְעָה בֶן יוֹסֵף הוּא רְאוֹתָך כּוֹסֵף

אוֹהֲבָך רֹאשׁ וָסוֹף אוֹמְרִים שִׁירָתָן:

* כצ"ל בזמנינו שאין עושים את הנישואין "בשעת" המזל צדק, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות מעונן סימן קמ"ח הערה ט"ו ד"ה ולא עוד. יב"ן.

מביאים כוס יין, והרב המקדש פותח ואומר

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבשֵׁם יְהוָה אֶקרָא: הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ:

סַברֵי מָרָנַן: והשומעים עונים לְחַיֵי:

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן:

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצוֹתָיו, וְהִבדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, מְקַדֵּשׁ יִשׂרָאֵל:

ושותים מן הכוס, המברך, החתן והכלה. ואח"כ מקדש החתן את הכלה ואומר לה

הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ, כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל:

וכשמסיים, נותן הטבעת על אצבע (הסמוכה לאגודל) הכלה בידה הימנית.

ממלא כוס פעם שניה, ואומר החתן (בקירוי)

מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּמאוֹרֶסֶת לִי, אֲנָא חַתנָא (פלוני בר פלוני), וְאַנתִּי כַּלְּתָא בְּתוּלְתָא (או גְּרוּשְׁתָא או אַרמַלתָּא או חֲלוּצְתָא או יְבָמְתָא) (פלונית בת פלוני). בְּחַמרָא דִּבכָסָא הָדֵין, דְּבֵיהּ תֵּיעֲלִין, לִרשׁוּתִי לְדִּידִּי, כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל:

ומוסר הכוס לידי הכלה, ושותָה כולו או מקצתו.

החתן מתעטף בטלית חדשה ומברך שהחיינו, ויכלול בכוונתו גם את מצות הקידושין וכן בגדים וכלים חדשים שקנה.

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה:

הרב קורא את הכתובה. וכשמסיים, אומרים כל הקהל פזמון זה על סדר אלפא ביתא

אָהוּב מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

בָּרוּך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

גִּבּוֹר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

דָּגוּל מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

הָדוּר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

וַתִּיק מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

זַכַּאי מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

חַנּוּן מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

טָהוֹר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

יָחִיד מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

כַּבִּיר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

לוֹבֵשׁ מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

מֶלֶך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

נוֹרָא מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

סוֹמֵך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

עוֹזֵר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

פּוֹדֶה מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

צַדִּיק מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

קָדוֹש מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

רַחוּם מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

שַׁדַּי מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

תּוֹמֵך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

ומסיימים

מוֹרָשָׁה נָחַלתִּי, וְקִבַּלתִּי בִּקדֻשָּׁה:

בִּקדֻשָּׁה שָׁמַעתִּי, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה:

אִשָּׁה טוֹבַת מַראֶה, מְאוֹרָסָה מְקֻדָּשָׁה:

הַלְלוּ־יָהּ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ:

בסיום הפזמון נותן החתן ביד הכלה הכתובה בפני עדים, ואומר לה תחילה (בקירוי)

סַבִי שְׁטָר כְּתוּבְּתִיכִי, וְכָל מַאי דְּחַזֵי לִיכִי כְּתִיב בְּגַוַּהּ, דִּבהוֹן תֵּיעֲלִין, לִרשׁוּתִי לְדִּידִּי, כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל:

[פירושו. קחי שטר כתובתך, וכל מה שמגיע לך כתוב בתוכה, שבהם תיכנסי לרשותי לעצמי כדת משה וישראל]:

וממלאים כוס יין פעם שלישית, ואומר הרב

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבשֵׁם יְהוָה אֶקרָא: הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ:

סַברֵי מָרָנַן: והשומעים עונים לְחַיֵי:

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן:

[בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא (עֲצֵי) (עִשׂבֵּי) (מִינֵי) בְשָׂמִים:]

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכבוֹדוֹ:

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם:

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת־הָאָדָם בְּצַלמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבנִיתוֹ, וְהִתקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּניָן עֲדֵי עַד. בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, יוֹצֵר הָאָדָם:

שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמחָה. בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, מְשַׂמֵּח צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ:

שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמַּחֲךָ יְצִירְךָ מִקֶּדֶם בְּגַן עֵדֶן. בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, מְשַׂמֵּח חָתָן וְכַלָּה:

בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה וְרִנָּה, אַהֲבָה אַחוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יִשָּׁמַע מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחוּצוֹת יְרוּשָׁל ִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצהֲלוֹת חֻפּוֹת חֲתָנִים מִמִּשׁתֶּה*, וּנעָרִים מִנְּגִינָתָם: בָּרוּך אַתָּה יְהוָה, מְשַׂמֵּח חָתָן עִם הַכַּלָּה:

וממשיך לומר הנוסח דלקמן על הכוס, ואין בזה משום הפסק כמו שפסק מהרי"ץ, מטעם שהם מעניין הברכה:

הַא מַכשְׁטָא, הַא מַצלְחָא. מֵימְרָא דִּשׁמַיָּא יְשַׁוֵּי תַּקַּנתָּא בְּאוֹרחָא הָדָא. הַצלָחָה וְסִימַנָא מְעַלְּיָא בְּאוֹרחָא הָדָא. יִרבּוּ שְׂמָחוֹת בְּיִשׂרָאֵל כַּיּוֹם הַזֶּה. יִהיוּ שָׂשִׂים וּשׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב. אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בִּמהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ וִישַׂמְּחֵנוּ. יִשׂמַח חָתָן בַּכַּלָּה, וְכַלָּה

* כן הגירסא הנכונה גם בתכלאל כת"י קדשו של מהרי"ץ, ואכמ"ל. יב"ן:

תִּשׂמַח בֶּחָתָן. יִפרוּ וְיִרבּוּ גַּם שְׁנֵיהֶם. אָב הָרַחֲמָן יַצלִיַח לֶחָתָן הַזֶּה וְלַכַּלָּה הַזֹּאת וְיִטַּע שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. וְאִמרוּ אָמֵן:

כְּלַל הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַמִּקרָא וּבַמִּשׁנָה וּבַגְּמַרָא וּבַהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת, יִתקַיְּמוּן בָּך וּבזַרעָך וּבזֶרַע זַרעָך עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכָל רִבּוֹתַי הַמְּסֻבִּין כָּאן וְכָל יִשׂרָאֵל. כּוּלָּם יִהיוּ בִּכלַל בְּרָכוֹת אֵלּוּ. כֵּן תְּהֵי רַעֲוָא מִן שְׁמַיָּא וְאִמרוּ אָמֵן:

ושותים מן הכוס, המברך, החתן והכלה.

אח"כ נותן אבי החתן (או הרב מסדר הקידושין) אפר בראש החתן במקום הנחת תפלין, ואומר

לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר:

ואח"כ אומר החתן

אִם אֶשׁכָּחֵך יְרוּשָׁלַ ִם תִּשׁכַּח יְמִינִי: תִּדבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ ִם עַל רֹאשׁ שִׂמחָתִי:

ושובר את הכוס (אם רצונו בכך, ולפי מנהגינו אין צורך).

ואומרים

וְהַלְלוּ־יָהּ מְאֹד מְאֹד יִתבָּרְכוּ יַלדֵי טַהרָה. נְבִיאִים* וַחֲסִידִים יֵצְאוּ מִזֹּאת הַנַּעֲרָה. כְּמָרדֳּכַי וְאֶסתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: וְהַלְלוּ־יָהּ.

* כך הוא בכל הנוסחאות שבדקתי, ראשונות ואחרונות, וכן שגור בפינו. ברם לפום רהטא לא זכיתי להבין מדוע אנו מברכים ומבקשים דבר שמציאותו רחוקה מאד בזמן הזה. הא ניחא אי הוה גרסינן "צדיקים" וחסידים. ומהרי"ץ בעץ חיים דף קפ"ג ע"ב הזכיר הלל זה, אך לא הביא הנוסח בשלמותו, לפי־כך לא ידענו כיצד גירסתו בזה. והמקום ב"ה יאיר עינינו במאור תורתו אכי"ר. ומ"מ אפשר ליישב שהכוונה כי במהרה יבוא הגואל, ותחזור הנבואה לישראל. יב"ן: