הלכות
קרית שמע וברכותיה
"שמע ישראל
ה' אלהינו ה' אחד" וגו' (פרשת
ואתחנן)
א.
התחלת
זמן קרית שמע של שחרית הוא משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק 4 אמות
ויכירנו. וסוף זמנה בסוף שלש שעות זמניות שהוא רביע היום בין שהיום ארוך או קצר
ונחשב היום מהנץ החמה ועד השקיעה [כדעת הלבוש והגר"א וכ"ה
דעת הרמב"ם בתשובה והביאה המאירי וכן דעת רס"ג
בסידורו ולפי"ז זמן ק"ש מתאחר יותר מחישוב היום לדעת המג"א
ושתי"ז שהוא מעלות השחר
ועד צאת הכוכבים ואין בידינו להכריע. (שע"ה בהערה)]. ומצוה מן המובחר
לקרותה כוותיקין שמכוונים הזמן לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי לסמוך
לה התפילה עם הנץ החמה. והעושה כן שכרו מרובה. ומ"מ בדיעבד אם עבר
הזמן ואיחר לאחר רביעית היום, מותר לקרות ק"ש עם ברכותיה עד סוף שעה רביעית
שהוא שליש היום. ולאחר מכן דעת מרן השו"ע שאסור לומר הברכות אלא ק"ש
בלבד, אבל דעת רבינו הרמב"ם שיכול לומר גם הברכות כל היום. לפי"ז מי
שמחמת שגגה או אונס לא התפלל שחרית ובא להשלים במנחה וקרא ק"ש עם הברכות
ויסמוך גאולה לתפילה (חי' מהרי"ץ סביב השו"ע ושו"ת "עולת
יצחק").
זמן קרית-שמע של ערבית הוא משנראים ברקיע 3 כוכבים קטנים
דהיינו צאת-הכוכבים ולא יאחר יותר מחצות הלילה. ובדיעבד - עד
עלות השחר יוצא חובתו.
ב.
כל
אדם קורא ק"ש כדרכו בין יושב בין עומד, בין רוכב על בהמה. ואם הוא מהלך
ברגליו או נוהג במכונית יעצור באמירת פסוק ראשון, ואם היה יושב אסור להחמיר ולעמוד
כדעת ב"ש כי הלכה כבית הלל. והמנהג לקרותה מיושב, ועדיף, כדי שתהיה בכוונה
ובישוב הדעת ביותר (ויש מי שאומר שכן היה מנהג הראשונים שגם הש"צ יושב אז
דווקא מטעם זה, חוץ מבפסוק ראשון שנשאר לעמוד וגם בזמננו ראינו שיש עדיין הנוהגים
כן). וכן מותר לקרותה בשכיבה אך על הצד בלבד ולא אפרקדן דהיינו על הבטן או על הגב.
וגם חולה שקשה לו לשכב לגמרי על צידו, ייטה עכ"פ מעט.
ג.
קודם
שמתחילים לקרות את שמע צריך לכוין לצאת חובת מצוות ק"ש שציוונו הקב"ה,
שמצוות צריכות כוונה ובפרט דאורייתא. [ובאומרו יכוין פירוש מה שאומר והוא: שמע
ישראל - פי' שמע: קבל והאמן, עם ישראל. שה' - (אדון הכל היה הווה
ויהיה) מהווה כל העולמות. שהוא אלהינו - בעל הכוחות כולם תקיף ובעל היכולת
שכבר עתה בעוה"ז אנו מכירים בכוחו. הוא ה' - כנ"ל. אחד -
יחיד ומיוחד בכל העולמות בשמים ובארץ, שלעתיד לבוא יקבלו מלכותו כל באי עולם
(רש"י בפרשתנו). וצריך להאריך קצת באות ח' של אחד כדי שיעור שימליך
הקב"ה בשמים ובארץ. ובאות ד' יאריך יותר שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד
בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם ולא יאריך יותר משיעור זה (וי"א שאין צריך
אעפ"י שהוא רשאי), אבל באל"ף אסור להאריך ואדרבה יש לקצר. ואופן ההארכה
בדל"ת לא ייתכן רק בקריאתה כמקובל אצלנו במשפטה שהיא רפויה והוא האמת
וצריך להפסיק בין מילה למילה וביותר בתיבת ישראל ואלקינו.] ואח"כ שוהה קצת ואומר: ברוך, שם
כבוד מלכותו לעולם ועד, בלחש (חוץ מביוה"כ). וצריך גם בזה לכווין פירוש
המילות. ושוהה קצת ואומר "ואהבת". ובציבור מנהגנו
שממתינים עד שהגדול שבציבור פותח, ובזה מועיל ג"כ לכווין את כולם לנעימה
ונגינה אחת כדלקמן.
ד.
בשעת
קריאת פסוק ראשון נוהגים לסגור את שתי העיניים ביד ימין. ואופן הנחת היד על הפנים
למנהגנו קבלה היא לעשותה בצורת השם הקדוש שדי, דהיינו: ששלושת האצבעות
האמצעיות של יד ימין זקופות כצורת ש' על המצח, האגודל כפוף פנימה כצורת ד' על העין הימנית,
והזרת כפופה פנימה כצורת י' (הפוכה) על העין השמאלית. ולכן בסיום
בשכמל"ו אנו מקבצים את ראשי האצבעות ומנשקים אותן.
ה.
מנהגנו לקרות כל שלשת הפרשיות של ק"ש בקול-רם בשפה ברורה
ובנעימה כולם כאחד כי הקול היוצא מפי הרבים הוא חזק ובכוחו לבקוע רקיעים
ולבטל המקטרגים עד שעולה למעלה. ואיתא במדרש שיר השירים רבה, "כשישראל נכנסים
לבתיכ"נ וקורין ק"ש בכיוון הדעת בקול אחד וכו' הקב"ה אומר להם: היושבת
בגנים! - כשאתם קורין, חברים - אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך, השמיעיני!
אבל כשישראל קורין שמע בטירוף הדעת זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונים דעתם
בק"ש, רוח הקודש צווחת ואומרת: ברח דודי ודמה לך לצבי - לצבא של מעלה
הדומים לכבודך בקול אחד בנעימה אחת. על הרי בשמים- בשמי השמים
העליונים". ע"כ. אך לא ידלג גלל כן אפילו תיבה אחת, ואם שתק מאיזו סיבה
ישלים מה שהחסיר עד שיגיע למקום שהציבור שם כדי שיצא יד"ח ואינו יוצא בהרהור.
ו.
אי"צ
לקרות ק"ש בטעמים כפי שהם בתורה וכן מנהגנו שהקריאה מוטעמת רק בפיסוק כפי
הבנת העניין. וצריך לדקדק בקריאתה - להפריד בין הדבקים כמו ב -
"בכל-לבבך" וכדו', ובכל א' שאחר מ' כמו ו"למדתם אותם" שלא
יישמע מותם. וכן שלא להדגיש הרפוי או להרפות הדגוש. ולא להניע שוא נח ולא להניח
שוא נע. וכן יתיז ה - ז' של "תזכרו" (אך אין געיא בתיו ) וכן של
"וזכרתם" שלא יישמע לשון שכר (בשי"ן).
ז.
בעת
אמירת ק"ש אסור לרמוז בעיניו ולא לקרוץ בשפתיו ולא להראות באצבעות, אך לצורך
מצווה מותר לרמוז בפר' שנייה. וכשאומר "וקשרתם לאות על ידיך" צריך למשמש
ביד בתפילין של-יד ולנשקם משום חיבוב מצווה. וכשאומר "והיו לטוטפות בין
עיניך" ימשמש בשל-ראש וינשקם - וכן בפרשת "והיה אם שמוע" וכ"ה
המנהג. ובפרשת "ויאמר" יכוין לקיים מצוות עשה של זכירת יצי"מ.
ח.
קודם
ק"ש, כשאומר "מארבע כנפות הארץ" יקבץ את הציציות [יש נוהגים ארבעתם
כדעת האר"י והוא מנהג השאמי בעיקר וכ"כ מהרי"ץ בע"ח וי"נ
רק את השתיים שלפניו והוא מנהג הבלדי דרך כלל. ולפי"ז אין טעם לעשות זאת
דווקא כשאומר "מארבע וכו'" אלא העיקר קודם התחלת ק"ש.]
ואוחזן כל זמן הקריאה ביד שמאל בין קמיצה לזרת כנגד הלב, וכשמגיע לתחילת פר' ציצית
יאחזן גם בימינו ושרשיהן יהיו ביד שמאל. וכשאומר "וזכרתם את כל מצוות ה'"
או "ואחרי עיניכם" וכן כשאומר "ועשיתם את כל מצוותי" יניחן על
העיניים ויסתכל בהן וינשקן [והנוהגים להניחם קודם לנישוק גם על המצח, יש להעיר להם
לימנע מכך כי עי"ז יוצא צורת שתי וערב (שו"ת "עולת יצחק" -
שע"ה בהערה). ויאחזן עד שיגיע לתיבות "ואמונתו (לעד) קיימת (וי"נ עד תיבת
"ודבריו") שאז ינשקן ויניחן מידיו.
ט.
כשמסיימים הקהל פרשת ציצית ואומרים "אני ה'
אלהיכם" יוסיפו לומר תיבת "אמת" בלחש, ואסור להפסיק שם
בשום דבר ואפילו לקדיש או לקדושה. גם שליח הציבור יסיים לומר תיבת "אמת"
בלחש ויחזור ויאמר בקול רם: "ה' אלהיכם, אמת" [ומנהגנו לעשות הפסק קל
לפני מילת אמת ומושך תיבת אמת עם ויציב כאחת בשחרית, וכן באמת ואמונה דערבית].
וצריך כל אחד לשמוע שלש מילים אלו מפי הש"צ כי עם מילים אלו נשלמו רמ"ח
תיבות כנגד רמ"ח איברים שבאדם. והציבור ימשיכו אח"כ מ
"ויציב" בשחרית ובערבית מ-"ואמונה" כי אסור לומר עוד פעם אחת ורבים
טועים בזה. והיחיד - י"א שיכול לחזור "ה' אלהיכם
אמת" כש"צ אך לא יאמר "אל מלך נאמן" - לפני ק"ש כדעת
הרמ"א, משום הפסק. וכשמגיע לביהכ"נ וא"א לו להגיע יחד עם הציבור
בק"ש ישמע מהש"צ במקום שנמצא בו בק"ש ויועיל לו.
י.
בדיעבד, מי שהפסיק בשתיקה או בדיבור באמצע ק"ש ואפילו מחמת אונס
שמוכרח להפסיק אי"צ לחזור לתחילת ק"ש אלא גומר משם ואילך ואפילו שהה משך
זמן שהיה יכול לומר כל ק"ש, כדעת מרן ונו"כ.