מדיני ברכת המזון
וסדר ברכת המזון (בלדי)
"ואכלת ושבעת וברכת" (פרשת עקב)
א. אחר האכילה אומרים דברי-תורה
("טעם") על השולחן. ומסיימים: (וְסַֽמִיךְ לֵיהּ) וְהַמָּקוֹם
בָּרוּךְ הוּא יְסַיְּעֵנוּ עַל מַעֲשֵׂה רְצוֹנוֹ. ואומרים: מִזְמוֹר לְדָוִד
יְהֹוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר וגו': בבית החתן אומרים כאן (בניגון) בכל שבעת ימי
המשתה (חוץ משבת. ובק"ק צנעא לא אמרוהו גם ב"סעודת
מצוה"):לַמְנַצֵּחַ עַל־ שֹֽׁשַׁנִּים לִבְנֵי־ קֹרַח. מַשְׂכִּיל שִׁיר
יְדִידֹֽת: בבית האבל בחול אומרים כאן: לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר:
שִׁמְעוּ-זֹאת כָּל-הָעַמִּים וגו' ואומרים: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר
שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וגו'. ואומרים: גָּבְרוּ חֲסָדָיו עָלֵינוּ וְלֹא
כָלוּ רַחֲמָיו מִמֶּנּוּ. וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי
יְהֹוָה: עם אמירת המזמורים הנ"ל מכבדים את השולחן לכבוד הברכה. ומסלקים הכל
חוץ מהפת (לפחות כזית) שמשאירים לפני המברך, כנאמר: "אָכוֹל וְהותר",
וכדי שתשרה הברכה על משהו. אבל לא יביאו ככר שלם אלא אם כן נשאר משעת האכילה או
שאין שם אפילו פתיתים. ומכסים הפת במפה נאה.
ב. אחר אמירת המזמורים הנ"ל
נוטלים ידים (מים אחרונים) עד סוף פרק שני מהאצבעות. ומנהגנו לקנח אז גם את
השפתיים. ודי בשפיכה אחת ואפילו בשיעור מועט ואי"צ לזה כלי. ומנהגנו שמביאים
לַמּזָמן המברך ברכת המזון ליטול ידיו בראשונה. ונזהרים שלא ליטול על השולחן
ואפילו שלא להעביר המים המאוסים עליו שלא ינתזו מים על השולחן. וצריך להשפיל ראשי
האצבעות קודם הניגוב כדי שתרד הזוהמא. ואין מתחילים בברכת המזון עד לאחר שהוציאו
את כלי הנטילה. ויש ליזהר שלא להפסיק בשיחה ואפילו בדברי תורה בין הנטילה לברכת
המזון.
ג.
סדר הזימון: כשישבו לאכול (או הצטרפו) שלשה כאחד חייבים לזָמן. וכשהם עשרה או
יותר מזָמנים בשם. ומנהגנו לצרף לזימון קטן היודע למי מברכין ודווקא כבן שבע או
שמונה ולזימון עשרה מצרפים אפילו שלשה קטנים. בסעודה שֶׁלְּ-מִצְוָה וכן מעשרה
ולמעלה מברכים על כוס יין (ומכינים כוס קטן עם מים למזיגה). הכוס, צריך שיהיה שלם
ולא פגום או סדוק. וטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ ויהיה מלא על כל גדותיו. ומעטרו
מסביב בכוסות ריקים כדי לשגר מכוס שֶׁלִּ-בְרכה לאשת בעל-הבית או לכלה וכדומה. בעל
הבית מחזיק הכוס בשתי ידיו וכשמוסרו למברך אומר: רִבּוֹתַי! בָּרֵכוּ! והמסובים
עונים: בָּרֵךְ. והמברך מקבלו בשתי ידיו ואחר כך מחזיקו בימינו בלבד ואומר:
בָּרֵכוּ. ועונים: בָּרֵךְ. וצריך לאוחזו בידו עד סוף ברכת המזון דהיינו עד שיברך
בופה"ג וישתה. עוד צריך שיתן בכוס עיניו כדי שלא יסיח דעתו ממנו. ומחזיקו
למעלה מן השולחן טפח ומניחו על כף ימינו כשהאצבעות זקופות למעלה סביב. אחר כך
המברך אומר: נְבָרֵךְ (ומעשרה מוסיף לֵאלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:
והמסובים עונים: בָּרוּךְ (ומעשרה מוסיפים אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ
וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ: והמברך חוזרו. אם טעה המזמן וגם העונים ולא הזכירו את השם יצאו
ידי חובת זימון ואין חוזרים ומזמנים בשם. אך אם העונים עדיין לא ענו אחריו יחזור
ויזמן בשם. בברכת המזון שבבית החתן (משבת שלפני החופה עד סוף שבעת ימי המשתה)
מוסיפים לפני שאכלנו משלו: שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ. ובבית האבל (בחול) מוסיפים
לפני שאכלנו משלו: מְנַחֵם אֲבֵלִים (אין מברכים על כוס בבית האבלים תוך שלושים
יום ואפילו בשבתות). ומתחיל לברך ברכת המזון בקול וכולם אומרים עמו מלה במלה בלחש
(ואף נשים חייבות בברהמ"ז. והמנהג שיכולה לצאת בשמיעה מאחר ואף על פי שאינה
מבינה לשוה"ק, וטוב שתחזור אחר המברך מלה במלה בלחש). ומקדימים לסיים לפניו
בשלש מלים בכל ברכה כדי שיוכלו לענות אמן על ברכתו. כשאין מזמנים נהגו לפתוח לפני
ברהמ"ז בפסוק זה: אֲבָֽרְכָה אֶת יְהֹוָה בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּֽהִלָּתוֹ
בְּפִי.
ד. צריך לישב בשעת הברכה כדי לכוון
דעתו ביותר ולא יסב שזהו דרך גאוה. וראוי לירא-שמים ללבוש אז את המלבוש העליון וגם
יניח הכובע בראשו שיהא מורא שמים עליו ויעורר הכוונה. ואין להתעסק בשום דבר בשעה
שמברך ואפילו להחזיק תינוק על ברכיו או לפנות דברים מהשולחן.
ה. בחנוכה ובפורים אומר בברכה שניה על
הנסים ואם לא אמרו ונזכר לאחר שחתם אינו חוזר. וכשמגיע להרחמן אומר שם בנוסח זה:
הרחמן יעשה עמנו (לנו) נסים ונפלאות כשם שעשה עם אבותינו (לאבותינו) בימים ההם
בזה"ז. בימי וכו' הזאת. ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך. ואם שכח גם שם,
אינו חוזר. כשמברכים על כוס המנהג למזוג במים והיושב ע"י המברך מוזג כשמגיע
בברכה שניה ל"וברכת" וכן לפני "על הארץ" המנהג למזוג במים,
כנ"ל.]. בברכה שלישית בשבת אומרים: או"א רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ. ובראש
חדש, ביום טוב או בחול המועד וכן קטן או חולה האוכלים ביוה"כ אומרים לדעת מרן
"יעלה ויבוא". אם חל אחד מימים אלו בשבת, אומר "יעלה" אחרי
"רצה" ואין מזכיר של שבת ב"יעלה" ולא יו"ט או ר"ח
ב"רצה". ואם בער"ח נמשכה הסעודה אל תוך הלילה ואכל גם אז כזית
צ"ל "יעלה ויבוא", וכן בערב חנוכה ופורים. ואם במוצ"ש חל
ר"ח ונמשכה סעודה שלישית בלילה ואכל גם אז כזית פת לא יאמר גם
"רצה" וגם "יעלה" (דהוי כתרתי דסתרי וכן מפני שהסעודה באה רק
בשביל שבת) אלא יאמר "רצה" בלבד.
ו.
רבים
נוהגים להוסיף ב"הרחמן" כל אחד כפי רצונו ומשאלותיו (בחול, אך בשבת יש
למעט משום איסור שאילת צרכים). וצריך ליתן לב לענות אמן גם אחר "הרחמן יזכנו
לימות המשיח וכו'", שהוא העיקר וקודם לכל שאר צרכינו. האוכל בבית חברו צריך
לברכו בתוך שאר "הרחמן" בנוסח הקצר ובסעודות גדולות נהגו לומר את הנוסח
הארוך, כשמגיע בהרחמן ל"ולחיי העוה"ב".
ז.
כשמברך
על כוס יין אומר: סַבְרֵי מָרָנַן. והמסובים עונים: לְחַיֵי. ומברך "בורא פרי
הגפן". ובסעודת חתנים כשיש שלשה אנשים לפחות מוסיפים אחר ברהמ"ז כל שבעת
ימי המשתה: "ברוך אשר ברא ששון וכו'". ואם הם עשרה גדולים וגם
"פנים-חדשות" (שנים לפחות) יברך כל שבע ברכות הנישואין (ואחר
בוהפה"ג יברך על הבשמים והמנהג לברך על מי ורדים) ושבת ויו"ט ופורים הוו
כפנים חדשות. ומנהגנו לברך על כוס אחד ברהמ"ז ושבע ברכות.[ומריק מעט מהיין
לכוס אחר ומשגרו לאשת בעה"ב] ובסעודת חתן-לכלה ובמילה ופדיון הבן - ליולדת.
ואח"כ טועם הוא מן הכוס ונותן ליושבים סביבותיו לטעום משום חיבוב מצוה. (ויש
מצריכים שישתה המברך מלוא לוגמיו).
ח.
פרטי הדינים למי ששכח "רצה" או
"יעלה ויבוא" - א. טעה ולא אמר "רצה" בשבת או
"יעלה ויבוא" ביו"ט ונזכר קודם שהזכיר את השם בחתימת הברכה אומר שם
"רצה" או "יעלה ויבוא" ואחר כך "ובנה" וכו'. ואם לא
נזכר עד שהזכיר שם ה' יסיים תיכף "למדני חוקיך" (כדי שלא יהא השם לבטלה)
ונחשב כלא סיים הברכה עדיין וחוזר ל"רצה".
ב. נזכר לאחר שחתם אך קודם שהתחיל ברכת
"הטוב והמטיב" הדין כך: שכח לומר "רצה" בשבת בסעודת הלילה או
בסעודה הראשונה שביום (וי"א שה"ה בסעודה שלישית בשבת) אומר: בא"י
אמ"ה אֲשֶׁר נָתַן שַׁבַּת מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת
וְלִבְרִית (קֹדֶשׁ). בא"י מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת: בסעודה שלישית (לרוב
האחרונים בדעת מרן) אומר בלא שם ומלכות ובלא חתימה. שכח לומר "יעלה
ויבוא" ביום טוב בסעודת הלילה או בסעודה הראשונה שביום אומר:
בא"י אמ"ה אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן
וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג (פלוני) הַזֶּה. בא"י מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל
וְהַזְּמַנִּים: שכח לומר "יעלה ויבוא" בראש השנה בסעודת הלילה
או בסעודה הראשונה שביום אומר: בא"י אמ"ה אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים
לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה. בא"י מְקַדֵּשׁ
יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן: (בשאר סעודות שביום אומר בלא שם ומלכות ובלא
חתימה). שכח לומר "יעלה ויבוא" בחול המועד אומר: בָּרוּךְ אֲשֶׁר
נָתַן יָמִים (או מוֹעֲדִים טוֹבִים) לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה
אֶת יוֹם מוֹעֵד חַג (פלוני) הַזֶּה: ובראש-חודש אומר: בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן
רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן: שכח שניהם בר"ח או
ביו"ט או בחוה"מ שחל בשבת אומר בנוסח זה (ואם שכח רק אחד מהם משלים
מה ששכח): בשבת ויו"ט: בא"י אמ"ה אֲשֶׁר נָתַן שַׁבַּת
מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית (קֹדֶשׁ) וְיָמִים
טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג (פלוני) הַזֶּה. בא"י
מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים: בשבת ור"ה:
ּבא"י אמ"ה אֲשֶׁר נָתַן שַׁבַּתמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית (קֹדֶשׁ) וְיָמִים טוֹבִים אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן
הַזֶּה. בא"י מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן: בשבת
וחול המועד: בא"י אמ"ה אֲשֶׁר נָתַן שַׁבַּת מְנוּחָה לְעַמּוֹ
יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית (קֹדֶשׁ) וְיָמִים (או וּמוֹעֲדִים
טוֹבִים) לְשָׂשוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם מוֹעֵד חַג (פלוני) הַזֶּה. בא"י
מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת (וי"א שמסיים גם וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים): בשבת
וראש חודש: בא"י אמ"ה אֲשֶׁר נָתַן שַׁבַּת מְנוּחָה לְעַמּוֹ
יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית (קֹדֶשׁ) וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים
לְזִכָּרוֹן. בא"י מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת (וי"א שחותם גם בשל ר"ח):
ג. אבל אם התחיל ברכה רביעית (ואפילו אמר מלת
"ברוך" בלבד) בשבת וביו"ט בסעודת הלילה ובסעודה ראשונה שביום חוזר
לראש ברהמ"ז (וא"צ לחזור ולזמן אך כל אחד מברך לעצמו ואינו יוצא
בשמיעה), אבל בסעודה שלישית אינו חוזר. ובר"ח ובחוה"מ אינו חוזר ואפילו
חל בשבת (ושכח רק של ר"ח או של חוה"מ). ובר"ח יאמר בתוך שאר הרחמן:
הָרַחֲמָן יְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה:
ד. כל האמור דווקא בוודאי לו ששכח ולא הזכיר.
אבל במסופק כגון שנזכר קודם לכן והיה בדעתו לאומרו, דעת מהרי"ץ שאי"צ
לחזור וגם לא לומר נוסח "ברוך אשר נתן וכו'" בין ברכה שלישית לרביעית
(ושלא כהרבה אחרונים שסוברים דסירכא דלישניה נקט ובוודאי לא אמר). ואם גם אחרים
ששמעוהו מברך מסופקים בזה, לכולי עלמא אי"צ לחזור.
(עפ"י שע"ה)